Bava Metzia — Daf 3a

ואיכא למימר כולה למר ואיכא למימר כולה למר אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה הכא דליכא דררא דממונא דאיכא למימר דתרוייהו היא לא כ"ש

אפילו תימא סומכוס שבועה זו מדרבנן היא כדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאי כרבי יוסי הא אמר א"כ מה הפסיד רמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו

אלא מאי רבנן כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמי דספיקא היא

האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה

אלא אי אמרת ר' יוסי היא השתא ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר אמר ר' יוסי יהא מונח עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא לא כ"ש

אפי' תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה

אי נמי התם קניס ליה רבי יוסי לרמאי כי היכי דלודי הכא מאי פסידא אית ליה דלודי

תינח מציאה מקח וממכר מאי איכא למימר אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא

בין לרבנן ובין לר' יוסי התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל

מ"ש דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעה"ב ויהא מונח עד שיבא אליהו דהא בודאי איכא רמאי

אמרי התם היינו טעמא דאמר ליה חנוני לבעה"ב אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן לי בשבועה את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה

ושכיר נמי א"ל לבעה"ב אנא עבדי עבידתא גבך מאי אית לי גבי חנוני אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית:

תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר

שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו

ותנא תונא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני ישבע

מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדי' מק"ו שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה כדרבה

דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו

and where it could be maintained that the whole amount is due solely to that party Symmachus abides by the principle that 'Disputed money of doubtful ownership should be divided without an oath', how much more readily would he abide by that principle in a case where [as in our Mishnah] it can be said that the disputed object belongs to both [and that therefore it should be divided between them without an oath]? It can still be maintained that our Mishnah is in agreement with Symmachus. For the oath imposed upon disputants in our Mishnah is only rabbinical [not Biblical].  This is expressly maintained by R. Johanan. For R. Johanan says: This oath is an institution of the Sages, intended to prevent anyone from going out and seizing a neighbour's garment, declaring it to be his own. Shall it be assumed that our Mishnah is not in agreement with R. Jose? For does not R. Jose say:  If so, what loss does the fraudulent claimant incur? Therefore let the whole amount be retained [by the Court] until 'the coming of Elijah'?  But [as a counter-question] would not the same difficulty arise in regard to the Rabbis [who are opposed to R. Jose]? For seeing that these Rabbis maintain that the balance  should be retained [by the Court] until 'the coming of Elijah'. would they not accordingly give the same decision concerning the disputed garment [in our case], which is like the disputed balance [in the other case]? — What a comparison! In the other case, where it is certain that the disputed balance belongs to one of the claimants only, those Rabbis rightly decided that the amount in question should be retained till 'the coming of Elijah'; whereas here [in our Mishnah], where it can be assumed that the garment belongs to both,  the [same] Rabbis would agree that it should be divided among the two claimants when they have taken the oath. But in regard to R. Jose the argument is the other way. If R. Jose decided in his case, where each claimant is undoubtedly entitled to one hundred [zuz],  that the money should be retained till 'the coming of Elijah', how much more readily would he decide so in our case [where it can be assumed that only one of the disputants is entitled to have the garment]? — The Mishnah can still be in agreement with R. Jose. For in his case one of the disputants is bound to be a fraud,  whilst in our case no one can say for sure that one of the disputants is a fraud,  as it is possible that both picked up the garment simultaneously. If you wish it, I could argue thus: In his case, R. Jose penalised the fraudulent claimant [in making him forfeit his hundred] so that he may confess the truth, but in our case [where the dispute is about a found article] what real loss would the fraudulent incur [on the garment being forfeited] that could induce him to confess the truth?  [But the question arises:] Assuming this argument is right with regard to a found article, how can it apply to a bought article?  The first answer is hence the best. [Now the question arises:] According to the views of either the Sages or R. Jose [who agree that the fraudulent person should not be allowed to benefit by his fraud] how is it that in the case of the shopkeeper and his credit-book  the decision is that both take the oath and receive payment [from the householder] and we do not say that the money should be taken from the householder and retained [by the Court] until 'the coming of Elijah', since it is certain that one of the parties  is guilty of fraud? — In this case there is a special reason for the decision given. The shopkeeper can say to the householder: 'I carried out your instructions — what have I to do with your employee? Even if the employee swears — I do not believe his oath. You trusted him, in that you did not tell me to give him the goods in the presence of witnesses.' The employee, on the other hand, can say [to the householder]: 'I have done the work for you — what have I to do with the shopkeeper? Even if he swears — I do not believe him.'  Therefore they both swear and receive payment from the householder. R. Hiyya taught: [If one says to another,] 'You have in your possession  a hundred zuz belonging to me', and the other replies, 'I have nothing belonging to you', while witnesses testify that the defendant has fifty zuz belonging to the plaintiff; the defendant pays the plaintiff fifty zuz, and takes an oath regarding the remainder,  for the admission of a defendant ought not to be more effective than the evidence of witnesses,  a rule which could be proved by a Kal wa-homer.  And our Tanna teaches this: WHEN TWO HOLD A GARMENT AND ONE OF THEM SAYS 'I FOUND IT' ETC. … [BOTH HAVE TO SWEAR]. Now this is just the same [as the case where there are witnesses], for when we see a person holding a garment we presume that it is his, and we are in the position of witnesses who can testify that each claimant is entitled to the half he is holding. And yet each claimant has to swear. Now why is it necessary to prove by means of a Kal wa-homer that the admission of a defendant ought not to be more effective [in imposing an oath on the defendant] than the testimony of witnesses? — [It is necessary for this reason:] In the case of a [partial] admission [of a claim] you might say that the Divine Law  has imposed an oath upon him for the reason indicated by Rabbah.  For Rabbah said: The reason the Torah has declared that he who admits part of his opponent's claim must take an oath  is the presumption that nobody would take up such an impertinent attitude towards his creditor [as to give a complete denial to his claim]. The defendant [in this case] would have liked to give a complete denial, but he has not done so because he has not been able to take up such an impertinent attitude.